לדלג לתוכן

המזרח הגדול של צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המזרח הגדול של צרפת
Grand Orient de France
GODF
חותם המזרח הגדול של צרפת
חותם המזרח הגדול של צרפת
התאגדות ארגון לפי חוקי ההתאגדות של צרפת משנת 1901
תחום הבוניים החופשיים
שפה רשמית צרפתית
מדינה צרפתצרפת צרפת
משרד ראשי Hôtel du Grand Orient de France - רחוב קאדה 16, הרובע התשיעי, פריז
מטה הארגון פריז
סינוף בינלאומי אירופה, צפון אמריקה
סניפים צרפת, גרמניה, אנגליה, פולין, איטליה, ספרד, ארצות הברית, קנדה
מייסדים אן-שארל-סיז'יסמון דה מונמורנסי-לוקסמבור עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא המגיסטר הגדול ז'ורז' סריניאק (החל מ-2021)
תקופת הפעילות 24 ביוני 1773 – הווה (251 שנים)
https://www.godf.org/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המזרח הגדול של צרפת, בקיצור GOF, GODF או GO (בצרפתית: Grand Orient de France, "גראן אוריאן דה פראנס") היא הארגון הוותיק ביותר של הבנייה החופשית הצרפתית והחשוב ביותר של "אירופה הקונטיננטלית". הוא נוסד בשנת 1773 בעקבות מהפך עמוק של הלשכה הגדולה הראשונה של צרפת. השינוי שחל אז הטביע צביון מיוחד לבנייה החופשית הצרפתית, שמייחד אותה עד לימינו, במיוחד בהשוואה לארגונים אחרים של הבונים החופשיים באירופה. נכון לשנת 2014 ההבדלים עדיין בתוקף. התפתחות הארגון הושפעה על ידי ההיסטוריה הפוליטית והחברתית של צרפת. הוא הוקם בברכת הסביבה הפוליטית השלטת של האימפריה הצרפתית הראשונה וחבריו הואשמו על ידי הכומר הקתולי אוגוסטן דה בארואל ועל ידי החוגים האנטי-מהפכניים ב"מזימה" שגרמה להמהפכה הצרפתית. במהלך תולדותיו "המזרח הגדול של צרפת" פיתח מחויבות הומניסטית וחברתית. בשנת 1877 הוא ביטל את חובת חבריו להתייחס ל"קיום האל" או ל"אלמותיות הנשמה". מאז הוא מתואר כבעל מגמה "ליברלית" ו"אדוגמטית", תוך כדי אימוץ עקרון "החופש האבסולטי של המצפון", מבלי לכפות על חבריו אף אמונה או דת. על ידי כך הוא נבדל מהלשכות הגדולת של הענף האנגלו-סקסי הדבקות לכיבוד העקרונות המכונים "של הסדירות המסונית" שהונהגו בשנת 1929 על ידי הלשכה המאוחדת הגדולה של אנגליה, הדורשות אמונה באל וברצונו שהתגלה וכן המענות מסוגיות פוליטיות או דתיות בתוך הלשכה.

ציור אלגורי מ-1782 המצביע על מרכזיותו של המזרח הגדול של צרפת בין ארגוני הבונים החופשיים

עמיתי המזרח הגדול של צרפת היו מעורבים עמוקות בחיים הציבוריים והפוליטיים ברפובליקה הצרפתית השלישית. ארגונם כמו כל הבנייה החופשית בצרפת נאסרו בימי מלחמת העולם השנייה על ידי משטר וישי והמעצמה הכובשת, גרמניה הנאצית, בשובו לזירה הציבורית אחרי המלחמה, בנה המזרח הגדול של צרפת את עצמו מחדש והתרחק מפעילות פוליטית ישירה על מנת לפנות מקום לחשיבה הפילוסופית והחברתית. המזרח הגדול של צרפת, על 52,000 עמיתיו, המאורגנים ב-1250 לשכות, התבלט כענף המסוני ה"אדוגמטי" הראשון באירופה, ובשנת 1961 הקים את ה-CLIPSAS - (Centre de liaison et d'information des puissances maçonniques signataires de l'appel de Strasbourg מרכז הקשר והמידע של המעצמות המסוניות החתומות על הקול הקורא בשטרסבורג), ארגון המאגד את כל הענפים האדוגמטיים ברחבי העולם. מאז 2010 התיר המזרח הגדול של צרפת לכל לשכותיה את החופש לקבל את עמיתיהם ללא הבדל מין ומגדר.

כל עמיתי המזרח הגדול של צרפת התקבלו לאחת מלשכותיו לפי כללי הטקסים המסוניים - "הטקסים והסמלים הצרפתיים". "הנוסח הצרפתי" הרשמי של הארגון שילב לאורך תולדותיו את מרבית הטקסים והסמלים של הבונים החופשיים הנהוגים כיום. על אף מסורתו בעל פה, הארגון כפוף לחוק הצרפתי של ההתאגדויות משנת 1901 ולכללים כתובים המבוססים על זכות הבחירה של הכלל. בשנת 1848 אימץ המזרח הגדול של צרפת את הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה" הזהה לסיסמת הרפובליקה הצרפתית.

ב-1725 התחילה ההיסטוריה של הבנייה החופשית בצרפת עם התארגנותה בבירת צרפת, פריז, של לשכת "סנט תומאס ב'לואי ד'ארז'אן' ".לשכה זו קיבצה בתוכה גולים אנגלים יעקוביטים (כלומר תומכי ג'יימס השני לבית סטוארט). ב-24 ביוני 1738 היא הפכה לצרפתית - תחת השם "הלשכה הגדולה של צרפת" - בהנהגתו של המגיסטר הגדול הצרפתי הראשון שלה, לואי דה פרדאיאן דה גונדרן, הדוכס השני מאנטן (1743-1707). אחרי מותו ב-1743 את מקומו ירש דודו, לואי דה בורבון-קונדה, רוזן קלרמון-אן-ארגון (1709–1771),שהנהיג אותה עד יום מותו ב-1771[1] ב-1771 הושם קץ לכהונת הממלא המקום הכללי (Substitut général) שאיון דה ז'ונוויל ובאספות ב-21 וב-24 ביוני 1771 הועלה במקומו שארל סיז'יסמון דה מומרנסי-לוקסמבור. הוחלט להפסיק את הפילוגים בבנייה החופשית בממלכה ולראשונה הממלא המקום הכללי נבחר על ידי האספה ולא התמנה על ידי המגיסטר הגדול.

תחת הנהגתו של מונמורנסי-לוקסמבור שהיה מנהל בפועל של המסדר, התחולל מהפך עמוק בארגון. ב-1773 הלשכה הגדולה הלאומית התמזגה עם "לשכת האם הסקוטית" בצרפת,[1] ויצרו את המזרח הגדול של צרפת. בראש הארגון נבחר למגיסטר גדול לואי-פיליפ זוזף, דוכס אורליאן (לימים "פיליפ אגליטה", Philippe Égalité) שנכנס באופן חגיגי לתפקיד ב-22 באוקטובר 1773. במסגרת החדשה הטביע המנהל בפועל מונמורנסי-לוקסמבור בבנייה החופשית הצרפתית את צביונה שיבדיל אותה משאר המסדרים של בונים החופשיים באירופה.

התחלות "המזרח הגדול"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדוכס מומרנסי-לוקסמבור, בציור מאת לואי קארוז'י המכונה "קרמונטל"

ב-24 במאי 1773 אישרה האספה הכללית את הפרק הראשון של התקנונים החדשים והחליטה להקים את "המזרח הגדול של צרפת". השינוי המשמעותי ביותר היה בחירת המגיסטרים של הלשכה שהיו עד אז ממונים לכל החיים. קודשו באופן זה עקרונות דמוקרטיה משתתפת ברמה לאומית במסגרת הארגון.[2] האספה הכללית האחרונה של הלשכה הגדולה האותנטית של צרפת התכנסה ב-2 באוקטובר 1773 ואשררה את כניסתו החגיגית של פיליפ ד'אורליאן לתפקיד המגיסטר הגדול. באותו יום, המגיסטר הגדול החדש הכריז על קץ תקופת המעבר שהתחילה עם מותו של הרוזן קלרמון.[3] בשנת 1776 לפי לואי אמיאבל, מנתה "המזרח הגדול של צרפת" 198 לשכות פעילות, מתוכן 37 בפריז.[4] בשנים הבאות רוב גדול של לשכות בממלכה הצטרפו ל"מזרח הגדול של צרפת" בעוד לשכה פריזאית יריבה "הלשכה הגדולה של קלרמון" פעלה עד מאי 1799, כשבזמן ששני הארגונים נחלשו על ידי המהפכה הצרפתית, כהתמזגה גם היא עם המזרח הגדול,[5]

ימי המהפכה הצרפתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1791 נפוצה הטענה כי הבונים החופשיים עמדו מאחורי מהפכת 1789. חוגים אנטימהפכניים האשימו בכך את הלשכות המושפעות מהגות עידן האורות. האשמה זאת הושמעה על ידי האב לפרנק ובמיוחד אחרי 1798 על ידי האב אוגוסטן ברואל בספרו "זכרונות לשימוש בתולדות היאקוביניזם"[6] שהציג את המהפכה כפרי של קנוניה של הבונים החופשיים. למעשה היו בונים חופשיים בכל המחנות. הדוכס מומונרנסי-לוקסמבור, המייסד האמיתי של המזרח הגדול של צרפת עמד בראש מעמד האצולה באספת המעמדות ב-1789 וב-15 ביולי 1789 נמלט לחוץ לארץ.[7] באוגוסט 1789 לשכה אריסטוקרטית כמו "לה קונקורד" בעיר דיז'ון נסגרה.[8] האסטרונום ז'רום לאלנד, קצין של המזרח הגדול ונחשב ל"זקן האתאיסטים", נשאר תומך נחוש של המונרכיה.[9] אמנם במהלך השנים שקדמו למהפכה, עלה מספר הלשכות של הבונים החופשיים והגיע ב-1789 ל־629, מתוכן 63 בפריז.[10] הן אימצו עמדות די עצמאיות ביחס לממלכה ולכנסייה, מה שאיפשר בתוכן פריחת שאיפות חדשות.[11] עם הבונים החופשיים הפעילים בתקופת המהפכה נמנו אונורה דה מירבו וחבר האספה מליון ז'אן-אנדרה-פריס - דילוק (1800-1738). את ההמנון הלאומי "לה מרסייז" הלחין הבונה החופשי רוז'ה דה ליל[9]

אלכסנדר לואי רואטייה דה מונטאלו (1807-1748)

ב-5 בינואר 1792 הצהיר "המזרח הגדול של צרפת" בפומבי על תמיכתו במהפכה, מה שלא שיקף תמיכה גורפת של כלל חבריו במהפך הפוליטי, הממסדי והחברתי שהתרחש.[12] בימי הטרור פעילות הארגון נכנסה לשנת חורף. בשנים 1793–1796 מעטים היו הסניפים ששמרו על פעילות כלשהי. בפברואר 1793 אלכסנדר רואטייה דה מונטאלו אחסן אצלו את ארכיוני המזרח הגדול. באותו חודש המגיסטר הגדול פיליפ ד'אורליאן שבעת המהפכה אימץ את השם האזרחי "פיליפ אגליטה" ("פיליפ שוויון") התכחש רשמית לבנייה החופשית[13] וב-6 בנובמבר בימי הטרור הוא הוצא להורג בגיליוטינה. תפקיד המגיסטר הגדול נשאר לא מאויש עד שנת 1795 כשרואטייה דה מונטאלו הסכים לקבלו תחת התואר "מכובד גדול". הוא הגשים את המיזוג עם הלשכה הגדולה של קלרמון בתוקף הסכם שנחתם ב-10 ביוני 1799. בעקבות אירוע זה המזרח הגדול של צרפת הכריז את עצמו "יורש אחד ויחיד בצרפת של הלשכה הגדולה של אנגליה". [14]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Louis Amiable (1837-1897) et Charles Porset, Une loge maçonnique d'avant 1789, la loge des Neuf Sœurs : étude critique, Paris, Les Éditions Maçonnique de France, 1989
  • Alain Bauer et Pierre Mollier, Le Grand Orient de France, Paris, PUF, coll. « Que sais-je ? », 2012, 1re éd., 127 p. (ISBN 978-2-13-058866-5)
  • Charles Bernardin, Notes pour servir à l'histoire de la franc-maçonnerie à Nancy jusqu'en 1805 : précédées d'un précis historique du Grand Orient de France jusqu'à la même époque, Impr. de L. Bertrand, 1909
  • Roger Dachez, Histoire de la franc-maçonnerie française, Paris, PUF, coll. « Que sais-je ? », 2011, 5e éd. ISBN 978-2-13-058917-4
  • Daniel Kerjan, Les Débuts de la franc-maçonnerie française, Paris, Dervy, coll. « Renaissance Traditionnelle », 2014. ISBN 979-10-242-0033-0
  • Daniel Ligou et al., Histoire des francs-maçons en France : de 1725 à 1815, vol. 1, Toulouse, Privat, 2000, 255 p. (ISBN 2-7089-6839-4)
  • Paul Naudon, Histoire générale de la franc-maçonnerie, Paris, PUF, 1981, 2e éd. ISBN 978-2-13-037281-3

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המזרח הגדול של צרפת בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 המזרח הגדול של צרפת בשבע נקודות
  2. ^ D.Kerjan 2014, עמ' 131
  3. ^ D.Kerjan 2014, עמ' 138
  4. ^ L.Amiable 1989
  5. ^ A.Bauer, P.Mollier, 2012 עמ' 15
  6. ^ [Augustin Barruel, Mémoire pour servir à l'histoire du jacobinisme, 2e édition, 1803, t.V]
  7. ^ A.Bauer, P.Mollier 2012, עמ' 17
  8. ^ Daniel Ligou 2000 עמ' 200
  9. ^ 1 2 A.Bauer, P.Mollier 2012
  10. ^ L.Amiable
  11. ^ A.Bauer, P.Mollier 2012 עמ' 18
  12. ^ A.Bauer, P.Mollier 2012, עמ' 21
  13. ^ D.Kerjan 2014 עמ' 232
  14. ^ Bernardin 1909, עמ' 186–187